החלטה בתיק רע"פ 8744/04

           כנגד אילן חנוכה ורמי מכתבי (להלן: המבקשים) הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 8157/02), המייחס להם עבירות רבות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ביחד עם סעיף 415 סיפא וסעיף 420 לחוק העונשין, וביחד עם סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1996; עבירות רבות של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין וכן עבירות רבות של הונאה בכרטיס חיוב לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1996.  

           לפי הנטען בכתב האישום, התארגנו מספר אנשים (להלן: המארגנים), שזייפו כרטיסי אשראי רבים, על-ידי קידוד האפיונים המגנטיים של כרטיסי אשראי מקוריים, לרבות הקוד הסודי האישי של הלקוחות, אותם השיגו המארגנים. המארגנים קשרו קשר, בעצמם או באמצעות אחרים, עם המבקשים, שיבצעו בפועל משיכות הכספים ממכשירי הכספומט באמצעות כרטיסי האשראי המזויפים שיימסרו להם על-ידי המארגנים, או מי מטעמם. המארגנים מסרו למבקשים 98 כרטיסי אשראי מזויפים, כשעל גב כל כרטיס הודבק מספר הקוד הסודי של הכרטיס המקורי והסכום שיש למשוך, באמצעות הכרטיס. ביום 3.12.02 בשעות הצהריים, משכו המבקשים 30,600 ש"ח בחמש-עשרה משיכות ממכשירי כספומט ברחבי גוש דן, באמצעות כרטיסי האשראי המזויפים. 

           בבית-משפט השלום, כפרו המבקשים באישומים נגדם לאורך כל הדרך, ניהלו הוכחות עד שהסתיימה פרשת התביעה ורק בשלב מאוחר, חזרו בהם המבקשים מהכפירה והודו בעובדות כתב האישום המתוקן.

           בית-משפט השלום (כבוד סגנית-הנשיא ח' כוחן) הרשיע את המבקשים - על יסוד הודאתם - בכתב האישום המתוקן והטיל על כל אחד מהם עשרים ושמונה חודשים מאסר בפועל; שנים-עשר חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח או עשרה חודשי מאסר. כמו-כן, הורה בית-המשפט על חילוט הרכב של רמי מכתבי.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שני ערעורים. האחד, ערעורם של המבקשים על חומרת העונשים (ע"פ 70426/04). השני, ערעור המשיבה (להלן: המדינה) על קולת העונשים של השניים (ע"פ 70572/04).

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את ערעור המבקשים, קיבל את ערעור המדינה והעמיד את תקופת המאסר בפועל של כל אחד מהמבקשים על שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר-הדין נותרו בעינם.

           מכאן בקשות רשות הערעור שבפני, בגדרן שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענתם הוא לנושא אחידות הענישה, בהתייחס לעונשים שהוטלו על מעורבים אחרים בפרשה, אלה שמשפטיהם הסתיימו. המבקש - רמי מכתבי - מוסיף וטוען לעניין חילוט רכבו. 

           מנגד, תומכת המדינה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשות רשות הערעור. לטענתה, בית-המשפט המחוזי עמד על הטענה בדבר עקרון אחידות הענישה בין המבקשים לבין מעורבים אחרים בפרשה וערך אבחנה לעניין העונש בין שניהם, לאחר שמצא, כי נסיבותיהם של המבקשים שונות מנסיבות מעורבים אחרים בפרשה. כמו-כן, טוענת המדינה, כי יש לדחות מכל וכל את טענותיו של רמי מכתבי לעניין חילוט הרכב. שכן, מדובר בטענות שבעובדה, אשר אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יתרה מכך, לטענתה, בפני בית-המשפט המחוזי הוכחו היסודות המתבקשים לחילוט הרכב.

           מאחר ומדובר במבקשים, השותפים לכתב אישום אחד ואשר עניינם נדון במאוחד בערכאות הקודמות, החלטתי לדון בבקשות רשות הערעור במאוחד.  

           החלטתי לדחות את בקשות רשות הערעור.

           עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיהם של המבקשים, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשות אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כמו-כן, אין נפקות לכך, שבית-המשפט המחוזי החמיר את העונש שהוטל על-ידי בית-משפט השלום. "העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא פסקו את אותו הדין, אינה עילה למתן רשות ערעור על ערכאת הערעור הקודמת" (רע"פ 3746/99 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין-עליון, כרך 99(2), תשנ"ט/תש"ס- 1999).

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח חומרת העבירות שביצעו המבקשים, ולאור העובדה, כי אין במקרה שלפני כל נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. מדובר בפרשה יוצאת דופן בחומרתה ובהיקפה. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינם של המבקשים.  

           מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשות להידחות גם לגופן. כידוע, עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם. כך למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה (ראו בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (2) 1169). במקרה שלפני, בית-המשפט המחוזי מצא, כי נסיבותיהם של המבקשים שונות מנסיבות המעורבים האחרים בפרשה. 

           יתרה מזאת, בית-המשפט המחוזי חילט את רכבו של רמי מכתבי בהתאם לסמכותו לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. על-פי דין, המבקש חילוטו של רכב, חייב להוכיח את בעלותו של הנאשם על הרכב, וכי השתמשו ברכב לצורך ביצוע העבירה (ראו ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 94(3), 779). בענייננו, במהלך משפטו, הודה רמי מכתבי, כי הרכב בו נתפס שייך לו. כמו-כן, המדינה הוכיחה באמצעות עדיה ובטרם הרשעת המבקשים בהתאם להודייתם, כי המבקשים השתמשו ברכב לצורך ביצוע העבירה. 

           אף קביעותיו האחרות של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהן.

           אשר-על-כן, בקשות רשות הערעור נדחות.

           ניתנה היום, י"ט בחשוון תשס"ה (3.11.04).

                                                                                                ש ו פ ט